© 2023 by James Consulting

       "מירוק הזוגיות- זה כל הקסם"
 

זה סיפור מהחיים על זוג שניצח למרות כל הקשיים, על זוג שהצליח ברגע האחרון להילחץ ממדרון

הפרידה והגירושים, ולא רק זאת אלא לעלות מעלה חזרה לאותם עוצמות שהיו מנת חלקם

בשנותיהם הראשונות יחד.

שרית ואלון (שמות בדויים) פנו לפני שנה וחצי בערך לרבנות, במטרה לשים קץ ל-16 שנות נישואים.

ההחלטה היתה קשה, אך שניהם הבינו שאין ברירה- אין סוף ריבים בבית, לעיתים אף מול שלושת

ילדיהם הצעירים (אז בני 6, 10, ו-14), אינטימיות שדעכה עד כדי לא קיימת כבר מספר שנים,

ותקופה ארוכה של תחושת בדידות זוגית המלווה את שניהם.

השניים, היא מטפלת באומנות והוא איש הייטק, בנו בשנות חייכם הראשונים את בית חלומותיהם

בגליל, והיו זוג אוהב ותומך, אב ואם למופת במשך שנים רבות. עד שמסיבה לא ברורה משהו החל

לחרוק, וכפי שהם העידו- בערך ארבע שנים שהם מצאו עצמם בירידה חלקלקה מטה עד למדרגות

הרבנות הראשית.

 

על פניו סיפורם העגום של זוגות לא מעטים. אך הסיפור של שרית ואלון הוא סיפור אחר- רב הרבנות הראשית שמע את סיפורם, בטח כזה שהוא רגיל לשמוע מספר פעמים ביום, וכמו שהוא ממליץ לרבים- גם להם הוא אמר כי עליהם לגשת קודם למגשר או מטפל זוגי על מנת לנסות לפשר בין השניים בכל זאת. היום שרית ואלון נזכרים כי היה להם ברור כי "טוב נו, עוד פרוצדורה, בו נקבע כמה פגישות כדי שכמה שיותר מהר נהיה חופשיים האחד מן השני".

הם קבעו באופן רנדומלי לחלוטין פגישה עם מטפל זוגי הסמוך לבית מגוריהם, וקבעו עימו פגישה ראשונה, ושניה, ושלישית. והנה מצאו עצמם גם ברביעית, חמישית, עשירית....בטיפול הם חזרו אחורה בזמן, נזכרו מדוע התאהבו האחד בשני, וראו כיצד אותם תכונות בדיוק שהיו קסומות בעיניהם, הפכו לרועץ. ולמדו איך לחבק את התכונות הללו מחדש, הם הבינו כמה הם זקוקים לבן זוג עם התכונות הללו, המשלימות אותם כל כך. הם התבוננו  כיצד נהיו אדישים לאותו קסם מיוחד שהיה ביניהם והתמוגג בגלל תחזוקה לקויה, ורכשו כלים חדשים ל"ראייה מחודשת" של אותו הקסם.

הם גם שמעו לפתע היטב כיצד קצב החיים, הקריירה, ההורות, והשנים בכלל- שינו אותם, עיצבו אותם, ליטשו אותם, וכי אולי הגיע הזמן לשנות קצת תפקידים, לעשות "חוזה זוגי" חדש שבו הציפיות משתנות, ההגדרה העצמית והזוגית, ועימן גם התפקידים כהורים וכזוג.

לאחר חצי שנה של טיפול, הם העזו והרגישו מוכנים לצאת לחופשה זוגית במזרח- שלושה שבועות רצופים, עם תמיכת המשפחה המורחבת שסייעה בטיפול בילדים עד לשובם. הם קיבלו הנחיות מדויקות וטלפון ישיר למטפל בכל בעיה. זה לא תמיד היה קל, הם מעידים, אבל היה מיוחד, הרפתקה של "מירוק הזוגיות"- כך הם הגדירו זאת בפני בחיוך.

החופשה במזרח לא נבחרה במקרה- הם חזרו לאותם מקומות בהם טיילו כזוג צעיר, הם שבו אל התחושות, הריחות, והנופים שהפיחו בהם את הקסם שהיה ביניהם שם. הם חזרו להתלהב מהדברים הקטנים שהלהיבו אותם אז, היה להם הרבה על מה לדבר, להיזכר, להתעורר מחדש.

הם מעידים כי לא תמיד זה היה קל, ושהרבה פעמים צריכים היו להזכיר האחד לשני מה המטרה של כל זה, ושיש כמה כללים שהם צידתם החשובה ביותר לדרך. הרצון לחזור לחיות יחד, כזוג ובעיקר כמשפחה, חזר. הם לא האמינו שמשהו יכול היה להשיב להם את הרצון הזה- והנה זה קרה. אומנם קשה להגיד שאין רגעי משבר, כי יש הרבה. אך הדבר החשוב ביותר חזר לחייהם- הרצון להישאר ביחד, למען עצמם ולמען ילדיהם. הדבר הכריח אותם להתעמת עם עצמם כאינדיבידואליים בראש ובראשונה והביא לשינוי גדול מאוד בחייהם האישיים, החברתיים, והמקצועיים. הם הבינו שהשעמום, הלחץ, דפוסי החשיבה הישנים- חדרו גם לחייהם הזוגיים ומעכו אותם, ושהשינוי מתחיל שם.

אז הם עדיין מגיעים לטיפול זוגי פעם בשבועיים, ונמצאים כל אחד בטיפול אישי פעם בשבועיים.  שרית ואלון מספרים כי הלקח החשוב ביותר מכל התהליך שעברו בשנה וחצי האחרונים הוא כי "העולם כולו הוא גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל", לא לפחד מהייאוש, לא לפחד מהשגרה, לא לפחד מהשינוי, לא לפחד מהרפתקה ! וכי גם לבנות את הזוגיות מחדש זו הרפתקה לכל דבר ועניין, הרפתקה מרתקת ומצמיחה! וכמובן- חשובה מאין כמותה !

בברכת אביב שמח,

               

"זוגיות במבחן"

 

"אני בת 37 ובעלי בן 39, אנחנו מכירים כבר 9 שנים,ונשואים בערך שש שנים. לצערי עד היום

אין לנו ילדים, ובשנתיים האחרונות אני מרגישה שהדבר יוצר לחצים ביננו. עברנו יחד הרבה

דברים קשים, אבל זה הקשה מכולם, אנחנו רבים ומתווכחים על כל שטות, וברור לי שזה

קשור ללחץ בנושא ילדים. אף אחד לא פותח את השאלה "אצל מי הבעיה",למרות שברור

שהיא כנראה אצלי, כדי לא לפגוע האחד בשני ולא לרמוז על פרידה, אבל בפועל שנינו פקעת

עצבים מהלכת למרות שכלפי חוץ שנינו אנשים חייכנים, שמחים, וחברותיים.  אני אובדת עצות

ולא יודעת מה לעשות"

 

 

אני קוראת בן השורות שאת מתארת זוגיות טובה בסך הכל, והרבה שנים מאושרות ביחד. אני מניחה שבמשך כל שנות הנישואין שלכם התקווה שיהיה ילד בהמשך החזיקה היטב את קשר הנישואין ביניכם, שמבוסס, לפי תיאורך, על האהבה הגדולה השוררת ביניכם, אך גם על הרצון העז להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם.

את גם מספרת על תקופות של משברים שעברתם שניכם, ועל תמיכה גדולה מאוד האחד בשני. אם כי הפעם, נראה, כי הקושי גדול מנשא, ואת חוששת שלא תצליחו לצלוח אותו כמו את קודמיו. יתכן שהפעם, כפי שאת מתארת, הנטל כבד ואת כבר רואה באופן מוחשי כיצד "העסק" מתדרדר והזוגיות  בדרך להתפרק לרסיסים.

אני מתארת לעצמי שאת עוברת תקופה קשה מאוד. ההרגשה שכנראה "בגללך" אין לכם ילדים היא נוראית. זה הרי החלום של שניכם, ואת במלכודת קשה שאתם נמנעים מלדבר עליה- אם יהיה ברור שהבעיה אצלך, אולי הוא ירצה "לפרק את החבילה" ולהקים משפחה עם אשה אחרת. ואם הזוגיות מתדרדרת אז בהחלט לא יישאר במה להיאחז כאשר העובדות יהיו ברורות.

אני אעז לנחש שאת עושה הכל כדי לשמר את הזוגיות- מחייכת, צוחקת, מוותרת, אולי אפילו מבשלת, מנקה, ובטח שתומכת, מחבקת ומנשקת. אולי מדחיקה את הכאב שלך, מחצינה "עסקים כרגיל", שומרת על רעננות, על נשיות. אין רע בכל אלו, אך לא על חשבון האמת שבמציאות והרגשות המודחקים. שניכם יודעים מה קורה, והעובדה שאתם לא באמת "מדברים" על זה רק מקשה על ההתמודדות עבור שניכם.

כשלא מדברים על בעיות- הן לא נעלמות. ויותר מכך, התוצאה המושגת היא הפוכה- זה יוצר לחצים אצל כל אחד מהצדדים שפורצים החוצה גם במרחב הזוגי ביניכם. הבעיה היא שגם כאשר מדברים על הבעיות- הן לא נעלמות. אלא שאז נשארת רק הבעיה עם הרבה פחות לחצים, במה שמאפשר להנות מהדברים האחרים בחיים, אלו שלא קשורים ל"בעיה".

 

אבל אולי כדאי לפני הכל להתחיל להתייחס יותר ל"מצב" ופחות ל"בעיה". להסתכל למצב הזה "ישר בעיניים", להכיר אותו, ללמוד אותו, להבין אותו, וכן- גם להגדיר היטב מה המקור שלו. זה השלב הבסיסי בדרך למציאת פתרונות. לא כתבת האם אתם מטופלים מבחינה רפואית, אם כי אני מניחה שכן היות ואינכם צעירים.

 בהנחה שאכן כן אז כל שנותר הוא להפנים שיש עוד בחיים חוץ ממה שניראה כעת הדבר החשוב ביותר- יש את הזוגיות שלכם, את האהבה שלכם, את המשפחה המצומצמת שלכם כרגע, את הכוח והשקט ששני אנשים יכולים לתת האחד לשני כאשר הם מתמודדים יחד עם הדברים. אתם עלולים לאבד הרבה מאוד אם תהיו כל אחד לחוד, וגם הוא יודע את זה. תאמיני שגם הוא לא ירצה לאבד את כל מה שיש לו, גם ללא ילדים. תשע שנים נפלאות יחד יכולות להוליד עוד תשע כאלו ואף יותר, עם או בלי ילדים.

תמצאי את המקום בתוכך שאוהב את עצמו ואת החיים, כמו שהם עכשיו, כמו שהם היו עד היום. זה לא סותר את המשך התהליך להבאת ילדים בו אתם מצויים כרגע, זה יכול להיות במקביל- גם להיות מאושרת באמת מהמציאות היפה שלכם עכשיו, מהעבודה, מהטיולים, מהעצמאות, וגם לחתור לעתיד עם עוד משהו בתוכו, אולי....

תאמיני שגם הוא יכול להרגיש ולחשוב כך, שייתכן וגם לו הזוגיות, העבר והווה שלכם קוסם לו, והוא מתגעגע לשקט שהיה ביניכם, לפני ש"ילד" הפך להיות במקום מרכזי, עוד לפני הגעתו לחייכם.

תאמיני שליקום, לאלוקים, יש את הדרך שלו לדעת מה טוב בשבילך, בשבילכם. אומנם נהוג בסביבתנו לחשוב שילד הוא המפתח לאושר, אבל תתפלאי לשמוע שרבים ברחבי העולם בוחרים לכתחילה להקים משפחה שיש בה רק שניים- קודש לזוגיות! גם לכך יתרונות כנראה.

ואני אסיים בדבר הברור ביותר- את סך הכל בת 37, כל החיים לפניך. יש לך עוד מספר שנות פוריות לא מבוטלות. ואם ימאס לכם לחכות ולנסות זכרי שתמיד יש עוד אפשרויות בחיים- אפשרויות להביא ילדים, לגדל ילדים, או לחיות בשמחה גם בלעדיהם.

ברכה והצלחה !

 

 

 

 

 

                                                                 

                                                  "הטובים השניים מן האחד?"

 

 

                                                                                                     אתמול שאלה אותי מישהי: "הוא היה כל הזמן סביבי, כל החברים שלו אמרו לי שרואים שיש ביננו משהו מיוחד, אז                                                                                                        למה  הוא לא  עושה כלום כדי שנהיה ביחד באמת??", היא היתה כמעט על סף בכי, אם לא לומר ייאוש. הרימה אלי                                                                                                      טלפון בהול כמעט   באמצע הלילה...

                                                                                                    הבחורה, באמצע שנות השלושים שמורה במצב טוב, חייכנית ולא טיפשה בכלל, נמצאת בפעם המי יודע כמה בקשר                                                                                                        עם בחור   נחמד, הוא מזמין אותה ליציאות עם חברים, היא מגיעה אליו לקפה הביתה, הוא מתקשר כמעט כל יום,                                                                                                       הוא שמח לראותה,היתה אפילו איזו נשיקה לא מזמן, ומגע כזה שמדליק ניצוצות באוויר. אבל זהו, שם זה התחיל ו                                                                                                         שם זה גם נגמר, שום דבר     מעבר. לא שיחה על יחסינו לאן, לא שינוי סטטוס של הקשר, ובעיקר יחס מתעתע- פעם                                                                                                      הוא כל כך נוכח, ורגע אחר כאילו הוא   לא שם. אפילו לסרט או בית קפה הוא לא הזמין רשמית אפילו פעם אחת!

                                                                                                     והיא? כל כך רוצה כבר להיות בשלב הבא בחיים, והוא כל כך נראה לה...  

"אבל למה שום דבר לא קורה? איך זה שהוא לא רואה שאנחנו כזה זוג מושלם? מדוע הוא לא עונה כבר שעתיים לסמס הכל כך חשוב ששלחתי? הייתכן שהוא לא מרגיש מה שאני מרגישה? ואם לא- אז בבקשה שמישהו יגיד לי איך אפשר לגרום לו לראות את הברור מאליו- אנחנו כל כך מתאימים, אז למה לא??"

אז התחלתי לדבר בצבעים- "לא הכל בחיים זה שחור ולבן" אמרתי, למעשה יש שטח אפור מאוד גדול. בהחלט ייתכן שיש רגשות, אבל לא כל כך חזקים. בהחלט ייתכן שיש קליק, אבל לא עד כדי כך עוצמתי. בהחלט ייתכן שיש התאמה, אבל אין תזמון. ייתכן גם שיש רצון, אבל לא כזה שצבוע בלבן של חתונה, אלא דווקא באדום לוהט. אם מוסיפים לזה את הרצון הכל כך חזק של צד אחד לממש את הקליק הזה לדבר הכי קונקרטי שיש- חתונה- הרי שהפער גדל עוד יותר והאפור הזה עלול להפוך לשחור של ממש.

לא רק בזוגיות, אלא כמעט בכל דבר בחיים- כשאנחנו כל כך רוצים אנחנו מבינים את הדברים פשוט אחרת, יש מי שיאמר בצורה מעוותת. כשאנחנו ממש רוצים להתקבל לעבודה אנחנו עשויים לחשוב שאנחנו מושלמים לתפקיד, כשבעצם אנחנו ממש לא. כשאנחנו ממש רוצים שהילד שלנו יצליח בלימודים אז הכישלונות שלו הם בגלל שהרצפה עקומה ולא בגלל שהוא רקדן כל כך רע. כך גם כאשר אנחנו כל כך רוצים שמישהו ירצה אותנו, אז כל חיוך הוא סימן להתאהבות, וכל טלפון הוא סימן להתקדמות...

וכן- אולי גם מתחבא שם קצת רגש, קצת התלהבות, אבל לא כזו שתמשוך אותו או אותה אל מתחת לחופה המיוחלת !

אחרי שהיא הבינה הגיעה השאלה החשובה באמת: ואם הוא לא רואה את מה שכולם רואים- שאנחנו כל כך מתאימים, אז איך עוזרים לו לראות את זה ?? "ובכן מתוקה" אמרתי לה, "זה לא עובד ככה, אי אפשר באמת להכריח בן אדם לשים משקפיים. אם הוא היה רוצה הוא כנראה כבר היה עושה"

"רגע" היא עצרה אותי "אבל אני מכירה כמה זוגות שהיו ידידים וזה הפך אחר כך להיות זוגיות וחתונה..." וזה נכון, אני גם מכירה כמה כאלו. אבל כולם הכירו למטרת ידידות, ולא כשהידידות היא מניפולציה שמתחתיה הרבה לחץ וציפיות.

אז מה עושים? ובכן באמתחתה של כל אישה ובאמתחתו של כל גבר שק של מניפולציות שבהחלט יכולים לסייע לפתוח את הדלת פנימה ולהוות תמריץ רציני לכל סוג של קשר- גם כזה רציני. אבל מניפולציות יכולות להצליח אבל גם יכולות להשאיר אותו עם לב שבור וכיס מרוקן, ואותה עם חצי בגדייך בידך... וסליחה על הסטריאוטיפים שעפים פה, הם לא תמיד נכונים אומנם, אבל אם צריך לדבר בכללי אצבע מפאת קוצר היריעה להכיל- אז יש בהם משהו אתם חייבים להודות...

וחוץ ממניפולציות, מה יש עוד? ובכן, יש עוד הרבה. ובעיקר אותם קלישאות יפות שמסבירות איך לאהוב את מי שרוצה את אהבתך, ואיך להפחית לחצים ולשדר את אותה שלווה שובת לבב, וכמובן- איך להפסיק לחיות בפחד מפני העתיד ולהתמקד ביופי שיש בהווה. והשאר- יבא מאליו...

ומה עם אותה בחורה? אתמול בלילה היא שלחה לו הודעה "אני מחפשת קשר רציני בלבד, ואם אתה לא בעניין אז שיהיה לך בהצלחה, אני מעדיפה להמשיך את החיים בלעדיך. אם תרצה אני בינתיים פה בשבילך, כנראה לא לאורך זמן. שיהיה בהצלחה לשנינו, ובינתיים-

להתראות" ....                              

חודש טוב לכולם ! ברכה והצלחה !

 

           "חם במשפחה- יחסי חמות וכלה"

                                                                                              "אני משוכנעת שחמתי מעדיפה את גיסתי על פני. היא לא רק יותר נחמדה אליה, ולא ממש נחמדה אלי. אלא היא אפילו                                                                                                    מתייחסת אחרת לנכדים שזה כבר מוגזם. בעלי מקשיב לי אבל תמיד לצד אמא שלו, חושב שאני מגזימה. מרגיז אותי                                                                                                      שאני לא מצליחה לעמוד מולה חזקה, לענות לה, להתעמת איתה. אני כבר לא אוהבת להגיע לשם בכלל, וזה חבל כי יש                                                                                                    לבעלי אחים מקסימים וילדים בדיוק בגיל של הילדים שלנו. מה עושים?"

 

                                                                                               כנראה שמאז ומעולם היחסים בין הכלה לחמה היו, איך לומר, חמימים... הרבה פעמים גם למביט מהצד זה נראה לא הוגן ואולי                                                                                                גם לא הגיוני, אבל היות ורובינו הורים בעצמינו, יש סיכוי טוב שיום אחד, גם אם נבטיח לעצמינו אחרת, גם אנחנו נעמוד                                                                                                            בדינאמיקה הכנראה לא פשוטה הזו של יחסי כלה-חמה, רק שבעתיד נהיה בצד השני....

אז נכון, אמהות אוהבות וקנאיות לילדים שלהם, זה טבוע בנו אבולוציונית.  בכל שלב בחיים שבו אנו "משחררות" עוד קצת את הילד שלנו אנחנו מבינות כמה קשה לנו- פעם ראשונה בגן, שנה ראשונה בבית הספר, פעם ראשונה בחוג, ואפילו בגן המשחקים בשכונה. תמיד נרצה לדאוג שהילד לנו מסתדר, שהוא שמח. "שהעברנו" אותו לידיים טובות- הגננת, המורה, המאמן... 

גם החמה היא אמא לילד- הילד הזה הוא בעלך, וכן הילד הזה "עבר" אליך, וזה לא תמיד קל לה.

אבל במקרה שלפנינו הסיפור הוא כנראה מורכב יותר. טלי (שם בדוי) רומזת לקושי שקשור אליה. בין אם היחסים והמצבים הקשים שהיא ניצבת בהם מול חמתה קשורים לקנאת אם ובין אם הם קשורים לכך שחמתה אולי אשה קצת קשה, אולי מעדיפה כלה אחת על השניה, ואולי סתם לא יודעת לפרגן ותמיד אומרת את המילה הכי לא נכונה בזמן הכי לא נכון- כך או כך טלי מבינה שהיא צריכה ללמוד לדבר. טלי מבינה ששוב פעם בחיים, כמו בעבודה וכמו במצבים אחרים, היא לא מצליחה להגיב במידתיות הנכונה כאשר כועסים עליה ללא סיבה, או כאשר מעליבים אותה פתאום, ואפילו כאשר פוגעים בילד שלה.

בשיחת טלפון סיפרה לי טלי שהיא כועסת על חמתה, שהיא מרגישה אפליה מול הכלה האחרת, שחמתה מפרגנת לה ועבורה משאירה בעיקר תלונות ורמיזות לא נעימות. שהיא חוששת לענות לה לא רק בגלל שהיא לא ממש יודעת מה להגיד, אלא גם בגלל שתגובתה עלולה להיות חזקה מדי, ובכל זאת מדובר בחמתה, בה לא תרצה לפגוע...

אני חייבת לומר, שאם הסיטואציות שהיא העלתה בפני אכן תוארו במדויק, הרי שבהחלט יש דברים בגו, ייתכן שחמתה אינה מצטיינת ברגישות יתר, נוטה להפלותה, ובאופן כללי לשונה קלה על ההדק. אך מתברר שזו לא פעם ראשונה בחיים שטלי עומדת במצבים דומים- בעבודה וגם עם חברים מתברר שהיא מתקשה לעמוד איתנה בסיטואציות לא נעימות ולהגיד את אשר בפיה. היא מתמלאת כעס ותחושות קשות במהירות ובקלות, באופן שיכול לשתק אותה, או לחלופין להוציא ממנה קולות חזקים  מדי, כעוסים מדי,  שמקשים מאוד על הדרך חזרה.

הדרך לפיתרון כנראה נעוצה, כמו בהרבה מצבים אחרים, באופן בו אנו מפרשים את הדברים. אנו יכולים לפרש סיטואציות בחיים מתוך רגשות אפלים או מתוך אמפתיה. זו הבחירה שלנו ! הסיפור שנספר על המצב, האדם שעומד מולנו, יכול לסייע לנו להגיב אליו בצורה נכונה יותר. אם הסיפור הזה מעלה בנו רגשות של כעס, של רגשי נחיתות, אז בהחלט סיכוי טוב שנגיב בהתאם, בעוצמה רבה מדי, שאולי תקשה על הדרך חזרה. או לחלופין אנו עלולים לשקוע באותם רגשות שליליים ולהיות משותקים מלהגיב. יחד עם זאת אם נספר סיפור אמפתי יותר, כזה שמייצר רגשות של חמלה, נוכל להישאר מפוקסים יותר, ולהגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון.

במקרה של טלי ניסינו לייצר סיפור חלופי לסיפור הקשה שטלי סיפרה לעצמה- במקום "חמתי מפלה אותי" ניסינו את "חמתי הופלתה על ידי הוריה בעבר ועכשיו היא מעבירה את זה הלאה". ובמקום "חמתי פוגעת בי כל הזמן" ניסינו את "חמתי קצת חסרת רגישות, צריך לעזור לה להגיד את המילה הנכונה". הניסוחים החדשים, כך אנו מקוות, יעזור לטלי להגיע אל אותם סיטואציות לא קלות מוכנה יותר, עם פחות רגשות שליליים ויותר רגשות של חמלה. משותקת פחות וחזקה יותר. כך נקווה- תצליח להגיד לחמתה את המילה הנכונה, כפי שטלי יודעת להגיד אותם, ולא כמו שאני או גיסתה היינו אומרות אותם.

לכל אחד מאיתנו יש מצבור של כישורים, מצבור של מילים, מצבור של כוחות- אם נגיע למצבים קשים בזוגיות, בחיי המשפחה, ובכלל בחיים- מתוך רגשות חיוביים, של אמפתיה והבנה, אם נספר "סיפור" מיטיבי על הצד השני, אזי נוכל להביאם לידי ביטוי. כך יצאו מתוכנו  המילים הנכונות, מילים שלא כתובות בשום ספר הדרכה- אלא רק בספר האישי של חיינו !

בהצלחה !